הורים: יגאל וצורית
אחים ואחיות: ניב ומיכל
קרובים משפחה נוספים:
מקום מגורים: חיבת ציון
תאריך לידה: ד‘ אב, תשל"ד - 23/7/1974
תאריך פטירה: י"ד תשרי, תשנ"ז - 27/9/1996

סיפור חייו:
דברים שכתב יגאל שריג, אבא של גיא, לקראת יום הזיכרון תשנ"ז (1997)

לכאורה זהו דבר פשוט. ישנם קורות החיים הכרונולוגיים שכולנו צועדים דרכם: נולד, הלך לגן, לבתי הספר, התגייס לצבא... אבל כל אלה הם רק מסגרת חיצונית שנוצרה ברובה על ידי החברה ואין בה כדי לתאר באמת את האדם שמילא בה את התוכן היחודי לו, לגעת באיכות המיוחדת שלו, ברטט המיוחד שרק הוא ידע להרטיט.

למי שהכיר את גיא מקרוב איני צריך לספר כאן דבר. הוא מכיר גם את קורות חייו וגם התוודע מקרוב לאיכויות המיוחדות שלו. ולכל מי שהכיר את גיא מרחוק או כל מי שלא הכיר אותו כלל - אני חש קושי למלא במילים את החלל שרק אמני הרגש והמילה יכולים לנסות ולמלא.




בכל זאת אנסה לגעת במשהו במי שהיה גיא שריג, בעשרים ושתיים השנים הקצרות והנהדרות שבהן זכינו, צורית ואני, לגדל אותו מינקות, לנסות להקנות לו את השקפת העולם שלנו, ללוות אותו בשלבי הגדילה במערכות החינוך השונות ובארבע השנים הלא קלות של שירותו הצבאי.

ובעצם מי יכול להגיד בוודאות מי גידל את מי. כי בראייה מכאן לאחור נראה שמה שקיבלנו מגיא לאורך כל הדרך הזאת עולה על מה שניסינו להעניק לו. זה נובע בעיקר מהתבונה המיוחדת, שגיא ניחן בה, ומהיכולת שלו להתבונן דרכה על העולם, על כל המתרחש בו ובעיקר על בני האדם שהכיר ושאיתם צעד בדרכי חייו.

לגיא היתה יכולת נדירה לקלוט בהרף עין את התמצית האמיתית והמהותית הן של האנשים שסבבו אותו והן של המסגרות בהן תפקד עם אנשים אלו.

התבונה המיוחדת הזאת שימשה את גיא בהתבוננות שלו בעצמו ואפשרה לו לעבור את שלבי חייו השונים מתוך מודעות עצמית בהירה וקבלת החלטות מפוכחות: עם מי להתחבר, למי לתת אמון ואהבה ללא גבולות, ממה וממי להסתייג, ממה להישמר... וזה הפך את החיים במחיצתו לפחות ופחות שגרת אנשים מלומדה ויותר ויותר לבעלי משמעות העומדת רוב הזמן במבחן התבונה.

אז נחזור להתחלה - גיא נולד ביולי 74 בירושלים, שם למדנו צורית ואני. חודש אחר כך נפטר אבי, משה רוזנצוייג ז"ל. אבדה זו החזירה אותנו לאזור ואחר כך לכפר וגיא מצא עצמו מבלה רבות אצל סבתא הדסה בחיבת - ציון ואצל שכנותיה הנצחיות. כשגיא היה בן 5 סיימנו לבנות את ביתנו בכפר והוא השתלב בגן בכפר הרא"ה - חינוך דתי איכותי בגן מול אורח חיים וערכים שונים בבית. אני זוכר שיחות עם גיא על הנושא, בהן הסברים והבחנות שניתן היה להעלות בגלל התבונה המיוחדת שלו. החלטנו לא להמשיך ולמתוח את שני המסלולים במקביל וכשהגיעה העת לכתה א‘ גיא עבר לבית הספר בויתקין. מכתה ז‘ עד י"ב למד בחטיבת הביניים ובתיכון ברופין. גיא סיים עם בגרות טובה במגמה הריאלית, השקפת עולם פוליטית וחברתית של השמאל הציוני ועם כמה חברים נהדרים שנשארו כחבורה מלוכדת עד יומו האחרון. ואז ב-1992 הגיעה עת השרות הצבאי. גיא לא היה "מורעל" ועמד מלכתחילה בהתלבטות לא קלה. מצד אחד - הערכים שרכש בבית ובמערכת החינוך בקשר לאהבת הארץ, לאחריות אישית ולצורך לתרום לחברה כמיטב יכולתו. נוסיף על זה את רצונו האישי להצטיין, לזכות ביוקרה חברתית וכו‘. מצד שני - הראיה המפוכחת והבהירה של הקושי העצום בשרות במסלול קרבי תובעני והסתייגות מחלק מהמטלות שיוטלו עליו כלוחם, בשליטה על עם אחר, תוך מימוש מטרות מדיניות שהוא חולק עליהן.

אני זוכר שגיא צילצל אלי מבקו"ם כמה ימים לאחר גיוסו, סיפר לי שעבר בהצלחה את הגיבוש לחטיבת הצנחנים והוסיף: "אני לא יודע אם אני שמח או עצוב?". ההתלבטות הזאת תמשיך ותלווה אותו לכל אורך שירותו הצבאי אבל הבחירה הראשונה בבקו"ם כבר התוותה את המסלול וגיא לא נסוג ממנו עד הסוף.

את הטירונות בצנחנים (גדוד 202) גיא סיים כמצטיין מחלקתי. לפליאתנו על השוני בין התנהלותו בבית הספר, שם הסתפק במילוי חובותיו לבין הצטיינותו כאן, השיב גיא בלשונו התמציתית: "כאן יש להם אמצעים". ה"אמצעים" כפי שגיא כינה, לא היו הסיבה האמיתית למאמציו. הוא מאד העריך את מפקד המחלקה שלו ואת מפקד הפלוגה (שגיא היה הקשר שלו), קיבל את הערכים שהם דגלו בהם וניסו להקנות לחניכים ולכן הלך בדרכם. בהמשך, במסגרות אחרות בצבא, היכן שלא תמיד היתה איכות דומה, גיא ביטא הסתייגות ובקורת רבה, למרות הקשיים הניכרים שביקורת כזאת מביאה על מבטאה בארגון היררכי נוקשה כצבא.

וההמשך היה קרוס מ"כים, שרות כמ"כ טירונים בבסיס הטירונים של הצנחנים, קורס קציני חי"ר (משם יצא גיא עם כמה חברים נפלאים נוספים שנוספו לחבורה המלוכדת מבית הספר התיכון), שרות כמפקד מחלקת מרגמות בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל בעיקר ברצועת עזה ותפקידו האחרון - במסגרת שנת הקבע - קצין בסיורים המשותפים עם הפלשתינאים באוזר טול-כרם. בתפקיד זה אמורים היו להירקם דפוסים של שתוף פעולה עם כוחות הביטחון הפלשתינאים ביישום הסכמי אוסלו ובהשקטת חיכוכים בין המתנחלים ביהודה ובשומרון לבין הפלשתינים. גיא, בראייתו המפוכחת, היה פסימי בקשר לכך ודגל בהינתקות ובהפרדה, הרבה לפני שרעיון זה הבשיל אצל רבים אחרים.


סיפור מותו:
גיא ואחרים שלמו בחייהם כאשר המעטה הדק של שתוף הפעולה נשבר באחת והפך לסדרה של אירועים אלימים, עם פתיחת מנהרת הכותל בספטמבר 1996.

בערב סוכות תשנ"ז ניסה גיא לחלץ פצוע שהיה מוטל על סוללת העפר שסביב בסיס מג"ב בטול-כרם, בעקבות ירי של כוחות הביטחון הפלשתינים. במהלך נסיון החילוץ גיא נורה בראשו על ידי צלף פלשתיני שהסתתר בבניין רב קומות בפאתי העיר ונהרג במקום.

גיא הספיק לחיות רבע ממחזור החיים השלם, שכולנו שואפים להשלים, וכל תכניותיו, תקוותיו וחלומותיו נקטעו. מעת לעת אני שב ומנסה להתנחם בהשערה שאיכות השנים, שגיא הספיק לחיות, האינטנסיביות שלהן, המלאות, החברות, האהבה, ההכרה הצלולה... אולי יש בהן כדי לחפות על מיעוטן.
דברים שהיו חשובים לו שנזכור:

מקום קבורתו:
חיבת ציון

שיתוף בווטסאפ